לקריאת המחקר שעבר ביקורת עמיתים
אנחנו יודעים הרבה על מה שמתרחש במוח: אובדן הדרגתי של תאי עצב המייצרים דופמין, הצטברות של חלבונים פתולוגיים, והופעה הדרגתית של רעד, נוקשות, האטה בתנועה, עצירות, הפרעות שינה, אובדן חוש הריח, דיכאון ושינויים קוגניטיביים.
אבל עדיין איננו יודעים מדוע התהליך מתחיל.
במשך עשרות שנים נתפסה מחלת פרקינסון כהפרעה מורכבת, המושפעת מהזדקנות, מגנטיקה, מחשיפות סביבתיות, ואולי גם מאירועים המתרחשים הרחק מהמוח — במיוחד במעי. לפי רעיון מרכזי שהציעו בראק ואחרים, אצל חולים רבים תהליך המחלה עשוי להתחיל במערכת העיכול או במערכת הריח, ורק בהמשך להתפשט למוח.
מכאן עולה שאלה שנשמעת פשוטה, אך עשויה להיות חשובה:
מה אם אצל חלק מהחולים מחלת פרקינסון מונעת בחלקה על ידי רעלן שמקורו בחיידק?
במחקר רטרוספקטיבי שפרסמנו לאחרונה, עמיתיי ואני, בכתב העת Biomedicines, בחנו את האפשרות הזאת באמצעות מועמד לא צפוי: Clostridium tetani, החיידק הגורם לטטנוס.
טטנוס נתפס בדרך כלל כמחלה חריפה ודרמטית הנגרמת מזיהום של פצע. אולם C. tetani הוא גם חיידק סביבתי, הנבגים שלו עמידים מאוד, ומחקרים מצביעים על כך שהוא עשוי להימצא במערכת העיכול של חלק מהאנשים.
רעלן הטטנוס הוא אחד הרעלנים העצביים החזקים ביותר המוכרים לנו. הוא יכול לחדור לתאי עצב, לנוע לאורך עצבים ולשבש העברה עצבית. בטטנוס הקלאסי הדבר גורם לנוקשות שרירים ולעוויתות קשות. אבל אנחנו שאלנו שאלה אחרת: האם חשיפה כרונית לרמות נמוכות של רעלן ממאגר חיידקי כזה עשויה לתרום לתהליך ניווני עצבי איטי בהרבה?
זה אינו מנגנון שהוכח. זו השערה.
אבל זו השערה שאפשר לבדוק.
מה בדקנו
השתמשנו ברשומות הרפואיות הממוחשבות של לאומית שירותי בריאות, אחת מארבע קופות החולים בישראל, הכוללות יותר משני עשורים של מידע רפואי.
זיהינו 1,446 מטופלים שאובחנו עם מחלת פרקינסון בגילים 45–75. להשוואה בחרנו 7,230 נבדקי ביקורת תואמים ללא פרקינסון. ההתאמה נעשתה לפי מין, מצב חברתי־כלכלי, שנת ההצטרפות לקופה וגיל קרוב ככל האפשר.
לאחר מכן בדקנו לאחור ברשומות מי קיבל חיסון נגד טטנוס ודיפתריה לפני מועד האבחנה של פרקינסון.
התוצאה הייתה בולטת.
רק אצל 1.52% מחולי הפרקינסון תועד חיסון קודם נגד טטנוס ודיפתריה, לעומת 2.99% מנבדקי הביקורת.
הדבר תואם ליחס סיכויים נמוך בכ־50% למחלת פרקינסון בקרב מי שתועד אצלם חיסון קודם.
אבל הממצא המעניין יותר לא היה עצם ההבדל בין מחוסנים ללא־מחוסנים.
אלא התזמון.
הזמן שחלף מאז החיסון היה חשוב
אם לחיסון יש באמת השפעה מגינה, אפשר לצפות שהיא תהיה חזקה יותר סמוך למתן החיסון ותיחלש עם הזמן, ככל שהחסינות דועכת.
זה בדיוק הדפוס שראינו.
הקשר עם סיכון נמוך יותר לפרקינסון היה החזק ביותר בשנים הראשונות לאחר החיסון. בחמש השנים שלאחר החיסון יחס הסיכויים המתוקנן לפרקינסון היה 0.17, כלומר אבחנות פרקינסון היו שכיחות הרבה פחות אצל מי שחוסנו לאחרונה לעומת מי שלא תועד אצלם חיסון.
בין חמש לעשר שנים לאחר החיסון הקשר עדיין היה קיים, אך היה חלש יותר. לאחר פרקי זמן ארוכים יותר ההגנה הנראית לעין דעכה.
הדפוס התלוי בזמן חשוב, משום שקשה יותר להסבירו באמצעות הבדל קבוע ופשוט בין אנשים שמתחסנים לבין מי שאינם מתחסנים. הוא מצביע על כך שלזמן שחלף מאז החיסון עשויה להיות משמעות בפני עצמה.
כמובן, נתונים תצפיתיים אינם יכולים להוכיח סיבתיות. אנשים שמתחסנים עשויים להיות שונים מאחרים בדרכים רבות: הם עשויים להיות פעילים יותר, לפנות יותר לטיפול רפואי, להיחשף יותר לפציעות קלות, או להיות שונים בדרכים שאינן מתועדות במלואן בנתונים.
אבל דפוס התזמון הופך את הממצא למעניין יותר מבחינה ביולוגית.
ומה לגבי אנשים שכבר חלו בפרקינסון?
שאלנו גם אם החיסון קשור לקצב ההתקדמות של מחלת פרקינסון.
קשה לחקור זאת באמצעות רשומות רפואיות ממוחשבות, משום שמדדי החומרה הנוירולוגית אינם מתועדים בהן תמיד באופן עקבי. לכן פיתחנו מודל למידת מכונה שהעריך את חומרת המחלה על סמך רכישות שנתיות של תרופות נגד פרקינסון.
הרעיון פשוט: ככל שמחלת פרקינסון מתקדמת, המטופלים זקוקים בדרך כלל למינונים גבוהים יותר, לתרופות רבות יותר או למשטרי טיפול מורכבים יותר. לכן דפוסי השימוש בתרופות יכולים לשמש מדד עקיף לחומרת המחלה לאורך זמן.
באמצעות גישה זו מצאנו שאצל חולי פרקינסון מחוסנים המחלה נראתה כמתקדמת לאט יותר מאשר אצל חולים ללא חיסון מתועד.
באחד הניתוחים, חומרת המחלה הממוצעת אצל המחוסנים בשנה השביעית למחלה הייתה דומה לזו של הלא־מחוסנים בערך בשנה השלישית.
גם כאן, אין בכך הוכחה שהחיסון האט את המחלה. אולם הממצא תואם את הרעיון שחסינות נגד רעלן הטטנוס — או השפעה ביולוגית קשורה של החיסון — עשויה להשפיע על התקדמותה.
הרמז מהאנטיביוטיקה
המחקר העלה גם אות מסקרן נוסף.
אם C. tetani או חיידקי קלוסטרידיה קרובים מעורבים בפרקינסון, ייתכן שגם טיפולים אנטימיקרוביאליים המשפיעים עליהם יהיו קשורים לחומרת המחלה.
מצאנו שכמה קבוצות אנטיביוטיקה בעלות פעילות רלוונטית נגד חיידקים אלה היו קשורות לחומרת פרקינסון נמוכה יותר. הן כללו אנטיביוטיקה ממשפחת הבטא־לקטמים, מקרולידים ופלואורוקווינולונים.
לעומת זאת, קלינדמיצין היה קשור לחומרת מחלה גבוהה יותר. הדבר בולט משום שקלינדמיצין ידוע בשיבוש המיקרוביום ובעידוד שגשוג של Clostridioides difficile, חיידק נוסף מקבוצה זו.
ראינו גם קשרים בכיוונים הפוכים עבור שני טיפולים בעצירות. מקרוגול, משלשל אוסמוטי, היה קשור לחומרת מחלה גבוהה יותר, ואילו פסיליום, תוסף סיבים שעשוי לתמוך במיקרוביום מעי בריא יותר, היה קשור לחומרה נמוכה יותר.
אין לפרש ממצאים אלה כהמלצות טיפוליות. חולי פרקינסון אינם צריכים לקחת אנטיביוטיקה או לשנות תרופות על סמך המחקר הזה.
אולם כרמזים ביולוגיים, הקשרים הללו משכנעים. הם מצביעים שוב ושוב על המעי, המיקרוביום, הביולוגיה של חיידקי הקלוסטרידיה ופגיעה בתאי עצב המתווכת באמצעות רעלנים.
מודל אפשרי
יחד, הממצאים מציעים מודל אפשרי:
אצל חלק מהאנשים, C. tetani או חיידקי קלוסטרידיה קרובים המייצרים רעלנים עשויים להתיישב באתרים רגישים, כמו המעי או אזור הפה והאף.
משם, רעלן עצבי עשוי להשפיע על תאי עצב סמוכים.
במעי, הדבר עשוי לתרום להפרעה בתפקוד מערכת העצבים האוטונומית ולעצירות, שתיהן תופעות המופיעות לעיתים שנים לפני התסמינים המוטוריים של פרקינסון.
דרך עצב הוואגוס או מסלולים עצביים אחרים, התהליך הפתולוגי עשוי להתפשט בהמשך אל מערכת העצבים המרכזית.
באזור מערכת הריח, חשיפה לרעלן עשויה לתרום לאובדן חוש הריח, ביטוי מוקדם שכיח נוסף של המחלה.
לאורך שנים רבות, אצל אנשים בעלי רגישות גנטית או סביבתית, הדבר עשוי לתרום לתהליך הניווני העצבי האיטי שבסופו של דבר מתבטא קלינית כמחלת פרקינסון.
המודל מתאים לכמה מאפיינים מוכרים של פרקינסון: חשיבות המעי, עצירות מוקדמת, אובדן חוש הריח, גורמי סיכון סביבתיים, חשיפות בסביבה כפרית והתקופה הממושכת של תסמינים מקדימים לפני האבחנה.
הוא מספק גם הסבר שאפשר לבדוק לקשר בין חיסון הטטנוס לבין סיכון נמוך יותר והתקדמות איטית יותר: החיסון מייצר נוגדנים המנטרלים את רעלן הטטנוס.
מה המחקר הזה מראה — ומה לא
חשוב לנקוט זהירות.
זה היה מחקר תצפיתי רטרוספקטיבי. הוא יכול לזהות קשרים, אך אינו יכול להוכיח סיבה ותוצאה.
רישומי החיסונים עלולים להיות חלקיים, במיוחד עבור חיסונים שניתנו לפני תחילת התיעוד הממוחשב או מחוץ לקופת החולים. בישראל, חיסון טטנוס למבוגרים ניתן לעיתים קרובות בעקבות פציעה ולא כמנת דחף שגרתית ומתוכננת, דבר שעלול ליצור ערבוב. החיסון שניתן היה בדרך כלל חיסון משולב נגד טטנוס ודיפתריה, ולכן איננו יכולים להפריד לחלוטין בין השפעת רכיב הטטנוס לבין רכיב הדיפתריה או השפעות חיסוניות רחבות יותר.
גם מספר חולי הפרקינסון המחוסנים היה קטן, ולכן יש לשחזר את הממצאים במאגרי נתונים גדולים יותר ובמדינות נוספות.
אבל עוצמתו של המחקר היא בכך שכמה אותות בלתי תלויים מצביעים לאותו כיוון:
חיסון טטנוס–דיפתריה שניתן לאחרונה היה קשור להופעה פחותה של פרקינסון.
הקשר נחלש ככל שחלף זמן מאז החיסון.
אצל חולי פרקינסון מחוסנים המחלה נראתה כמתקדמת לאט יותר.
כמה חשיפות לאנטימיקרוביאלים וגורמים הקשורים למיקרוביום הראו קשרים התואמים את השערת הקלוסטרידיה.
ההתכנסות הזאת אינה מוכיחה את ההשערה, אבל הופכת אותה לראויה לבדיקה.
מדוע זה חשוב
כיום אין טיפול שהוכח כמונע את מחלת פרקינסון, ואין ריפוי שעוצר את התהליך הבסיסי שלה.
אם אפילו חלק ממקרי פרקינסון מושפעים מתהליך מיקרוביאלי שאפשר למנוע או לטפל בו, ההשלכות יהיו עצומות.
חיסון הטטנוס הוא ותיק, זול, זמין ונכלל כבר ברפואה המונעת המקובלת. אסטרטגיות המבוססות על אנטיביוטיקה או על המיקרוביום ידרשו זהירות רבה יותר, אך ניתן יהיה לחקור אותן בניסויים מבוקרים.
הצעד הבא אינו לשנות מיד את הפרקטיקה הקלינית.
הצעד הבא הוא לבחון את ההשערה באופן פרוספקטיבי.
האם מנת דחף של חיסון טטנוס יכולה להפחית את הסיכון לפרקינסון אצל מבוגרים?
האם היא יכולה להאט את ההתקדמות בשלבים המוקדמים של המחלה?
האם ניתן לזהות את C. tetani או את הרעלן שלו בשכיחות גבוהה יותר אצל חולי פרקינסון, או אצל אנשים עם תסמינים מקדימים?
האם התערבויות במיקרוביום יכולות לצמצם מאגרים של חיידקי קלוסטרידיה המייצרים רעלנים?
אלה שאלות מעשיות. אפשר לחקור אותן.
דרך חדשה להסתכל על מחלה ותיקה
תגליות רפואיות גדולות רבות התחילו מקשר בלתי צפוי.
הרעיון שחיידקים גורמים לכיבים נחשב בעבר לבלתי סביר. הקשר בין נגיפים לסרטן היה שנוי במחלוקת. תפקידו של המיקרוביום במחלות מערכתיות היה נשמע ספקולטיבי עד לפני זמן לא רב.
ייתכן שלפרקינסון אין גורם יחיד. ככל הנראה מדובר בתסמונת שבה מסלולים שונים מובילים לתמונה קלינית דומה.
אבל הממצאים שלנו מציעים שלפחות אצל חלק מהחולים, חיידק ותיק וחיסון ותיק עשויים להצביע על מנגנון ביולוגי חדש.
אין פירוש הדבר שהסוגיה הוכרעה.
פירושו שיש כעת רמז שכדאי לעקוב אחריו.
לקריאת המחקר שעבר ביקורת עמיתים ב־Biomedicines:


